<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ציצית</h1>
<h2>דף כה:</h2>
אמר שמואל משמיה דלוי [מנחות ל"ט ע"ב] חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, [צמר] בפשתים הוא דפטר, כיון דתכלת פטרא, לבן נמי פטר, וכולה שמעתא עד סופא או בגד. ובתרה נמי ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. א"ר אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, וכולה שמעתא. הני שמעתא חזינא למכתב להו הכא משום דשקלו וטרו בהו רבואתא, ונפיק לן מהני שמעתתא מצות ציצית. אית מאן דאמרי האידנא נמי רמינן חוטי צמר לסדין של פשתן, משום דמצות ציצית בכלאים הוא. ומניהו מאן דנפיק ליה מהני שמעתתא דלא עבדינן האידנא ציצית אלא ממין הטלית, חוטי צמר לצמר, וחוטי פשתן לפשתן, ומאן דעביד צמר לשל פשתן האידנא, באסור כלאים הוא עומד, אלא עבדינן ציצית ממינו כדריש לקיש. ואנן האידנא באתרין כלהו רמו חוטי פשתן לסדין של פשתן ממינו, ולא עבדינן דצמר כל עקר אלא לשל צמר משום אסור כלאים. וכן עמא דבר, מיהו מפני שמלאכת שמים הוא חזינא למכתב הכא דברי כלהו רבואתא בהני תרתי שמעתתא וטעמי כלהו, תורף דבר. כל אחד ואחד מהן כדכתיב בחבוריהן, וכדי שלא יטעה הרואה ויסמוך על דברי אחד מן המחברים, ואולי לא יראה זולת דבריו. וכן מצינו שגם בימי חכמים הראשונים, קדישי דארעא שהיו משתמשין ברוח הקדש, שהיו חוששין לדבר זה, וכדתנן בבחירתא [עדיות פ"א מ"ד] ולמה מזכירין דברי בית שמאי והלל כדי לבטלן, ללמד לדורות הבאים שלא יעמוד אדם על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהן, ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כדי לבטלן הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליהם, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם גדול ממנו בחכמה ובמנין, היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין, אמר ר' יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כדי לבטלן, שאם יאמר [אדם] כך אני מקובל אמור לו כדברי איש פלוני שמעת. איכא מאן דפסק הכי ולענין סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה, ואפילו הכי כל שיש בו פשתן [וכל שכן סדין של פשתן] לבדו אסור ואין מטילין בו ציצית. ואע"ג דאמרי' אתי עשה דגדילים תעשה לך ודחי לאו דלא תלבש שעטנז, ה"מ מצות הנוהגת תמיד ולא מפריד להו מידי, אבל מצות ציצית כיון דביום נוהגת, [ו]בלילה אינה נוהגת, משום דכתיב וראיתם אותו וליכא, התינח ביממא אתיא מצות גדילים תעשה לך ודחיא לא תלבש שעטנז, כשמגיע לילה בטלה מצות עשה דליכא וראיתם אותו, ולא תלבש שעטנז כדקאי קאי. והיינו דאמרי' בפרק התכלת [מנחות מ' ע"א] ובפרק במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] גזרה משום כסות לילה, ובתשובה אחריתי נמי כתיב הכי, ודאי בדין הוא דמתבעי למשדי ציצית לסדין, אלא גזירה משום כסות לילה, דכתיב ביה בציצית וראיתם אותו, ובלילה ליכא ראיה. ואי מקרע סדין בתוך שלש אתי למיחייטיה והוי ליה תעשה ולא מן העשוי, ומשום הכי אמור רבנן אסור למשדי חוטי לסדינו, ועבדי רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא למאנא דכתנא. ובתשובה אחריתי והלכתא אין עושין אלא של צמר, דתכלת עמרא הוא, ובעמרא הוא דהוי ציצית, במידי אחרינא לא. ואע"ג דאמר רבא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, ליתה לרבא, דקאמ' תנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. ואמרי' עלה [שבת כ"ז ע"א] רב נחמן בר יצחק אמר אף כל לאתויי ציצית. ותו קאמרי' [מנחות מ"ג ע"א] מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא, ואמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה, ואי ס"ד הוי ציצית דפשתים, לירמי ציצית דפשתים לסדין דפשתן ולא לימא ציצית מה תהא עליה. וקאמ' [שבת כ"ה ע"ב] רב יהודה אמ' רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אילעאי וכו', ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה וכן הלכה, ואי ס"ד הוו חוטי דכתנא, לימא להו רמו חוטי דכתנא ולא תרמו חוטי דעמרא, אלא שמע מינה דכתנא כלל וכלל לא. ומעולם לא אמרו רבנן מירמא חוטי דכתנא, ולא שמענו זאת דחוטי דכתנא לא נקראו מעולם ציצית אלא של צמר, וכל שכן ברוכי דאסור, ומאן דרמי חוטי דכתנא ומברך עליהן עובר משום לא תשא וחייב מלקות. ועוד שפרשתם מצינו בתשובות שאלות דעבדו רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא [במאני דכתנא, וחס ושלום לא כתבו במתא דמחסיא למרמא חוטי דכתנא], ודכירנא משני אבא מארי גאון ומר רב יעקב מאחריו ומר רב אוכמא מאחריו ומר רב צדוק מאחריו וכל גאונים מאחריהם ז"ל שלא היה אחד מהם שהורה להטיל ציצית של פשתן, ואף אתם אל תעשו כן. וששאלתם מהו להטיל ציצית של פשתן [לסדין של פשתן], כיון דאמר מר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שפיר דמי, או דילמא כיון דאמור רבנן תכלת עמרא, הלכך עמרא הוא דהוי ציצית, מידי אחרינא לא הוי ציצית. ותו אי הוי ציצית דכתנא, אמאי פליגי רבנן בסדין בציצית לירמי [דכתנא], ואי אמר מר לירמי חוטי דכתנא, משום מצוה הוא, או משום דלא תשתכח תורת ציצית, למאי נפקא מינה, לברוכי עלה ולמיפק בה בשבתא, אי מצוה הוא מברכינן עלה ונפקי בה בשבת, ואי מצוה ליכא היכי מברכינן עלה והיכי נפקי בה [בשבת], לא יהא אלא טלית שאינה מצויצת כהלכתה, מאי יליף מרנא. כך ראינו ששאלה זו כהוגן וכראוי נשאלה שאין [עושין] ציצית אלא של צמר, דתכלת עמרא הוא ודעמרא הוא דהוי ציצית, דמידי אחרינא לא. ואע"ג דאמר רבא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, ליתא לרבא, דקאמרינן תנא דבי רי"ש הואיל ונאמרו בגדים וכו', ואמרי' עלה רב נחמן אמר אף כל לאתויי ציצית, [ציצית] בהדיא כתיב בהו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וסמיך ליה גדילים תעשה לך מהם, סד"א כדרבא, קמ"ל דלא כרבא. ואמרי' תוב [שבת כ"ז ע"ב] א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותנא דבי ר' ישמעאל מאי שנא לענין טומאה דמרבי שאר בגדים דכתיב או בגד, לענין ציצית נמי לירבי שאר מינין לעשות מהן ציצית מאשר תכסה בה, וכדאמר רבא, א"ל רב אשי אשר תכסה בה לרבות כסות סומא הוא דאתא, ולאו מיותר לרבות שאר מינין לציצית, אלמא לא הוה ציצית אלא מצמר. ותוב קאמרי' מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, [אלמא] לא הוי ציצית דפשתים, דאי ס"ד הוי ציצית דפשתים [לירמי ציצית דפשתים לסדין דפשתים] ולא לימא ציצית מה תהא עליה, אלא מדאורייתא שרי למירמא ציצית דצמר לסדין דפשתים, דקאמרי' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כבית הלל, ומאי טעמא מחייבי בית הלל דקאמרי' כל התורה כלה אתי עשה ודחי את לא תעשה, והכי נמי אתי עשה דגדילים תעשה לך ודחי את לא תעשה דלא תלבש שעטנז, אלא אמרו חכמים התינח ביום אתי עשה דגדילים תעשה לך ודחי לאו דלא תלבש שעטנז, כשמגיע לילה מצות ציצית ליתה בלילה דכתיב וראיתם אותו, ולא תלבש שעטנז כדקאי קאי, הלכך מן הדין טעמא אין מטילין ציצית לסדין. ודקאמרי' אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה ב"ר אלעאי וכו' עד ואינהו סבור משום כסות לילה וכך הלכה. ואי ס"ד הוי חוטי דכתנא, לא לירמי חוטי דעמרא ולירמי חוטי דכתנא, אלא ש"מ דכתנא כלל וכלל לא. ומה שכתבת' ואי אמר מר לירמי חוטי דכתנא, מעולם לא אמרו רבנן מירמי חוטי דכתנא, ולא שמענו זאת דחוטי דכתנא לא נקראו ציצית מעולם, וכל שכן ברוכי דאסיר, ומאן דרמי חוטי דכתנא ומברך עליה עובר משום לא תשא וחייב מלקות.
והגאון ר' יצחק ז"ל דקדק בדברי הלין רבואתא ודחה דברי המתירין כלאים בציצית האידנא, וכתב בהלכות דיליה בהאי לישנא. ת"ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. א"ר אליעזר בר' צדוק והלא כל המטיל ציצית בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין. ומסקנא אמר רבא הא מלתא אמרתה אנא ואיתמר משמיה דר' זירא במערבא כוותי גזרה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. שדייה ר' זירא לסדיניה, ר' זירא אמר גזרה משום כסות לילה, והאידנא דלית לן תכלת רמינן לציצית ממיניה ושפיר דמי, דאמרי' איבעיא להו של פשתן מהו שיפטור בשל צמר, צמר בפשתים הוא דפטר כיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר, אבל פשתים לצמר לא, או דלמא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו אמר רחמנא גדילים תעשה לך לא שנא צמר לפשתים ולא שנא פשתים לצמר, ת"ש [דאמר רחבא] אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן בשל צמר, וחוטי צמר ופשתן פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין, ופליגא דרב נחמן דאמר שיראין פטורין מן הציצית. הא למדת שחוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ומיהא נמי שמעינן דחוטי פשתן פוטרין בטלית של פשתן דאמרי' א"ר אלעזר והלא כל המטיל ציצית לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין וכו' עד אלא גזירה משום קלא אלן, ואקשינן ולא יהא אלא לבן בעלמא, הלא הצמר הלבן פוטר בפשתים במצות לבן, ופרקינן הני מילי היכא דליכא מיניה, אבל היכא דאיכא מיניה לא, כלומר לא פטרינן ליה בצמר, אלא בפשתים דהוה מיניה הוא דפטרי' ליה, כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, וכיון דאיכא פשתים בפשתים דמקיים עשה בגויה, לא דחינן ליה ללא תעשה דנעביד צמר לבן בפשתים. וחזינן למקצת רבואתא דקא אסרי [למרמה] חוטי פשתן לטלית של פשתים, ואית להו כהא דאמרי' סד"א כדרבא, דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב לא תלבש שעטנז וגו', הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינים במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין, מדקאמרי' סד"א כדרבא מכלל דלית הלכתא כרבא דאמר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, וקא סברי דבכולא מלתא לית הלכתא כרבא ולא עבדינן ציצית אלא מצמר לחוד, אבל מפשתים או משאר מינין לא. והאי סברא ליתא דכי אמרי' סד"א כדרבא לאו אצמר ופשתים דפוטרין במינן קיימינן, אלא אפוטרין שלא במינן קיימינן, דש"מ דקסבר רבא דשאר מינין כגון שיראין וכלך וכיוצא בהן חייבין בציצית מדאורי', ולית הלכתא כותיה אלא צמר ופשתים בלחוד הוא דחייבינן מדאוריתא, אבל שיראין וכלך ושאר מינין לא מחייבי מדאורייתא, דק"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דאמר הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. והאי נוסחא שכתבה הגאון ר' יצחק בהלכות דיליה, בתר כן שדר בתשובה לתקן את הנוסחא ולהחליפה הכי, ובהלכות ציצית תמצא "מכלל דלית הלכתא" מחוק מה שכתוב שם, עד "דק"ל כתנא דבי ר' ישמעאל" והעתיק במקום המחק ולית הלכתא כרבא דפטר בפשתים, אלא צמר בלחוד הוא דפטר, וקאמרי ציצית דכתנא בסדינא אסיר, ומיניהו מאן דמחייב ליה מלקות. והני רבואתא דסבירא להו הכי לא דיקי בשמעתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן. ומהאי שמעתא דאסרי ליה לכתנא בסדינא, מינה גופה גמרינן דעבדי' כתנא בסדינא, דהכי אמרי' בגמרא [יבמות ד' ע"ב] סד"א כדוקיא דרבא [דאמ'] הכנף מין כנף, ואנן נמי [נידוק] כדוקיה ונימא הכנף מין כנף, והכי קאמ' רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים, וכי עבדת צמר [לצמר] צבעיה, אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר [לא], כתב רחמנא צמר ופשתים [ד]אפי' צמר לפשתים ופשתים לצמר. האי סברא דסמכי עלה רבנן, וש"מ דפשתים לפשתים כשר הוא לדברי הכל ולית בה פלוגתא. והאי דדייק רבא נמי דפשתים וצמר פוטרין בין במינן בין שלא במינן, דש"מ דשאר מינין חייבין בציצית מדאורייתא, לית הלכתא כותיה דק"ל כתנא דבי ר' ישמעאל. וצמר ארנבים וצמר גמלים ונוצה של עזים והשיראין והכלך והסירקין כולן פטורין מן הציצית. והא דאמר רחבא אמר רבי יהודה חוטי צמר ופשתן פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין, דש"מ דשיראין חייבין מדאוריתא, הא פליג עלה רב נחמן ואמר שיראי פטורי מן הציצית, ואוקימנא להא דתניא חייבין, חיובא מדרבנן. ודייקינן מסופא דבריתא דקת' וכלן צמר ופשתים פוטרין בהן, והן עצמן במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין, אי אמרת בשלמא דרבנן היינו דפטרי במינן, אלא אי אמרת דאוריתא צמר ופשתים הוא דפטר בהו. ופריק רב יהודה להאי דוקא ואמר הא לא קשיא כדרבא, דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב לא תלבש שעטנז וגו', הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין. וקם ליה רב יהודה ורבא בחדא שטתא דשאר מינין חייבין מדאוריתא, ולית הלכתא כותיהו. [ורב נחמן קם ליה כתנא דבי ר' ישמעאל דאמ' כל בגדים צמר ופשתים הם, והלכתא כותיהו]. וחזינן נמי מאן דסבירא ליה דחוטי פשתן בטלית של פשתן [לא פטרי]. ואייתי ראיה מיהא דאמרי' מלאכה אשכחיה לרב קטינא וכו', וקאמרי אי איתא דציצית של פשתן פטר בסדין, אמאי לא רמי ליה רב קטינא בסדיניה, דקאמר ליה מלאכה ציצית מה תהא עליה, אלא לאו ש"מ דחוטי פשתן לא פטרי בסדין. והאי סברא לאו סברא מעליא הוא וליכא ראיה מהאי מעשה למיסר חוטי פשתן בסדין של פשתן, דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכה לרב קטינא ציצית מה תהא עליה, לא אלבן קאמר דאיפשר למעבד מפשתן, [אלא אתכלת קאי דלא איפשר למעבדיה מפשתן], דתכלת נמי איקרי ציצית, דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, וקאמר ר' אלעזר עלה והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, דשמע מינה הא דת"ר סדין בציצית אתכלת קאי דהוא צמר, וגזרו ביה רבנן משום כסות לילה ומשום תעשה ולא מן העשוי, אבל לענין לבן דפשתים בפשתים ליכא למגזר, ואיהו עדיף דקא מקיים עשה ולא תעשה, וליכא בהא מילתא ספיקא, ועוד דאיהו עדיף מצמר גפנים, דצמר גפנים חיובא דרבנן הוא, ופשתן בפשתים חיובא דאוריתא.
<h2>דף קלב:</h2>
ונשאל רבינו האיי גאון ז"ל וזהו נוסח השאלה והתשובה, וששאלתם הא דאמר ריש לקיש [מנחות מ' ע"א] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו', כיצד קיום שניהם, ומהו גזירה משום טעימה, ומהו סמכינן אדיסקי. כל מה ששאלתם מפורש הוא בגמרא באר היטב. אשר אמרתם כיצד שניהם מקויימים, מפורש כן לענין סדין כיון דאפשר במינו לא כדריש לקיש, ודבר זה כגון שתי מצות פוגשות זו בזו, אחת עשה ואחת לא תעשה, ושתיהן נמצאות בזמן אחד בדבר אחד, כגון סדין של פשתן למלבוש חייב בציצית וזהו עשה, ואסור בכלאים [ו]הוא לא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב, אליבא דשמעתא דאמר רבא צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין, כשהוא יכול להטיל [ב]סדין חוטי פשתן, הרי הוא יכול לקיים את שתיהן, לעשות ציצית ולבלתי שום כלאים. וכגון ההוא דאמרי' בפרק ר' אליעזר [שבת קל"ג ע"א] אם לא הביא כלי מערב שבת כו' תינח גדול קטן מאי איכא למימר, אמר רב משרשיא באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, ומקשי' ואי איכא אחר לעבדיה אחר כדריש לקיש, ופרקינן דליכא אחר. נמצא על הדעות הללו בזמן שמצות לא תקוץ בהרת, דכתיב השמר בנגע הצרעת, ומצות מילה פוגשות זו את זו, והמחויב במילה הוא מתכוין לקוץ את הבהרת, ויש שם אדם אחר, נעשית המצוה באותו אחר, כדי שיהיה דבר שאינו מתכוין, נמצאו שתי המצות מתקיימות. ואם אין יכול לקיים מצות עשה אלא כד דחית לא תעשה הא (ד)אמרי' [שבת קל"ב ע"ב] רב אשי אמר כי אמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית בכלאים, דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה, אבל לקוץ בהרת לעבודה, דבעידנא דקא קייץ לא ידעינן אי עביד אי לא עביד, לא אתי עשה ודחי את לא תעשה. וגזירה משום טעימה אשר דרשתם כי הצבע של תכלת שנטעם נפסל, כי יש לנו טעם ידוע, ואם בא אדם ונתן על לשונו את התכלת הצבועה וטעמה, פסלה. וכך היה דרכם בזמן שהיו מתקנין את הסממנין לצבוע בהן, לוקחין מעט בביצה ומניחין על המוך וטועמין אותו לראות ההגיע הצבע אל הצרך בבישולו, ואותו המוך הטעום שורפין אותו ואת אותה ביצה, דאמרי' [מנחות מ"ב ע"ב] א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכא צביעתו ליה, אמר ליה מייתי' דם חלזון וסמנין ושדינן ביורה ומרתחינן להו, ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן ליה באודרא, ושדינן ליה להאי ביעתא וקלינן לאודרא, ש"מ תלת, ש"מ טעמה פסלה, וש"מ טעימה פסולה, וש"מ בעינן צביעה לשמה, [היינו טעימה פסולה, היינו צביעה לשמה] אמר רב אשי מאי טעם קאמר, מאי טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה. ואמרי' נמי כתנאי טעמה פסלה משום שנאמר כליל (תקטר) [תכלת דברי] ר' חנינא בן גמליאל, [יוחנן בן דהבאי] אומר וכו'. ועקר שמועה זו כששנו חכמים אמר ר' אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת וכו' ואמרי' אמר לי' רבה בר בר חנה לאביי ולירמו בי עשרה ולינפקו לשוקא ולפרסמוה למלתא, כל שכן דמתמהי עלוה. ונדרוש להו בפרקא, גזירה משום קלא אילן. ומפרקינן לא היו בודקין אותה ומפרסמין אותה להיתר גזירה משום טעימה, שלא יבואו בבדיקות כנף של כלאים לטעימה ונמצאת פסולה. והדר מקשי' וניתי דאיסקי, ופי' דאיסקי אגרות מלשון ברור הוא כך הוא היה אומר אם לא היו בודקין אותה גזירה משום טעימה, הלא היו יכולין לשמור את עקר הצבע על ידי שומרים, וכל אדם שבא ונטל תכלת מצביעה לשמה והטיל לסדינו כותבין בידו אגרת, כי תכלת של פלוני אמת הוא. וגם השבנו אדיאסקי ניקום ונסמוך, ויש יכולת לזייפן ליתן מסדין זה לסדין זה, מפני כך לא היו כותבין דיאסקי מעקרא ולא פרסמו את הדבר. ואמר רבה השתא חמץ בפסח ויום הכפורים דכרת סמכינן אדיסקי, הכא דעשה בעלמא הוא לא סמכינן, וכך פירושה כי באותן השנים היו קובעין את השנה בארץ ישראל, והיו כותבין אל כל המקומות היאך קבעוה, כי ההוא דר' גמליאל [סנהדרין י"א ע"ב] דאמר ליוחנן סופר הלז טול אגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלותא דבבל ובני גלותא דמדי וכו' ושפרת מלתא באנפי ואוספית על שתא דא תלתין יומין, הלא היו סומכין על האגרות שהן דיאסקי ושומרין בהן את הפסח ויום הכפורים שהן כרת ואיך לא יסמכו בתכלת אדיסקי, ולבסוף עלתה השמועה רב זירא אמר משום כסות לילה.
